״זה שערה לבנה מה שיש לי על הראש?"

״זה שערה לבנה מה שיש לי על הראש?״

על נשים ושאלת הבת-כמה-את האישית הזאת.

אחרי גיל עשרים, את מתחילה להיעלב כששואלים אותך בת כמה את לחמישים השנה הבאות. זה כאילו יש יובל של עלבון ואחרי זה את שוכחת מזה לגמרי ומתחילה להכריז על הגיל שלך בקול רם, גם אם לא שאלו. כאילו זה או ״מה זאת אומרת אני לא נראית?? 32 זה צעיר....״ או לקיצון השני של ״אתה יודע, אני כבר בת 76 ועשרה חודשים, אני מבינה דבר או שניים במצות של פסח״. למה זה מעליב אותנו כל כך? ועזבו אותנו, למה זה מעליב אותי. גיל 29 תמיד הפחיד אותי בשלבים המתקדמים של ההפחדה לפני הצעידה לגיל 30. המספר הזה 30 גם תמיד בא עם הכותרת של ״החדש״. מנסים להשמיש אותו, לעשות אותו קול, או וואטאוור. בכל אופן, היום אני בת 29, ולא, עדיין לא התבגרתי. אני לא חושבת שזה גם יקרה בשלב הזה כי גם ציצי לא צמח לי מי יודע מה אחרי גיל 18 וזה. והנה אני יושבת וחושבת על ״מה באמת? אז כאילו עוד שנה אני בת שלושים? מי אני? מה אני? ולמה, אבל למה אני??״ מתבכיינת כמו ילדה בת 2 שלא מבינה מה נפל עליה ביום בהיר אחד ואיך הזמן דואג לציין ולהזכיר לנו כמה קייצים עברו מאותו אחר הצהריים בבית חולים אחד ברמת גן. ואז חשבתי על זה, על מה החגיגה? ולמה חוגגים לי ולא לאמא שלי? הרי היא זאת שסבלה במשך כמעט שנה עם בחילות וצירים ודברים נשיים שקשה להסביר וקל לבכות אותם החוצה. ואם כבר חושבים על זה, 29 זאת החגיגה למספר השנים שאני בחוץ.. לא שבאתי לעולם, אלא שיצאתי תודה לאל ממנה. ואז זה מנחם אותי קצת, במובן טיפל׳ה מוזר של הניחום. זה נותן תוקף לחגיגה המוזרה והטקסית הזאת של השנים שעוברות, ומראה לי שיש תמיד מישהי יותר חשובה שנותנת למספר הזה משמעות חדשה בכל שנה שעוברת. ואז פתאום, המספר הופך להיות מה שהוא לרגע, רק מספר. קידומת של אוטו שמראה מאיזה מודל ושנה הוא. המאפיינים החיצונים נשארים אותו הדבר, לפגוש יש את אותו הקסם, ובאמת ששום דבר לא השתנה בחווית המשתמש. אם כבר רק השתבח עם השנים, הופך להיות יציב יותר, שונה משאר המודלים החדשים שהועלו על הדרך, תופס יציבות ומעמד של מיוחד במינו. אתם מבינים, לצורך העניין הזה, אמא שלי היא כבר רכב אספנות. היא מהמודלים האלה שכבר אין ממש על הכביש, איכותיים ועם סטייל. מהדור הישן, אבל עדיין נראים כאילו לא ראו מוסך, כאילו יצאו אתמול מהניילונים. עם רעש מנוע כזה מיוחד, כזה שאי אפשר לחקות, לא עושים כאלה יותר. אז יאללה בסדר, בצעידה איטית אך בטוחה לקראת גיל האספנות שלי, אני לא ממהרת להחליף את הפנסים, לא את המנוע, וגם לא את לוחיות הרישוי. רק שמן מים פה ושם, ובואו נצא לדרך. נפגש בגיל שלושים.