יונה
והייתה לה יונה לבנה בלי צבעים
נשלחה היא מתיבה עמוקה של עצים
שם לארץ החופש, לארץ של דבש
נשלחה היא בשקט לעולם של ממש.
והגיעה עם עלה, וגם זית בפנים
ואמרה היא שלום לכל הזוגות בתאים
ואמרו טוב בסדר, ועלו על הגל
המוביל שם לארץ שטובה היא לכלל.
ואמרו ליונה, לבנה היא כצחור
רדי אל העם, גלי קצת שחור
ואיפה האדום? הכחול? הכתום?
בואי היי משלנו, את יונה של שלום?
ואמרה היא, בסדר, וצבעה קצת נוצות
והברישה, טבלה היא בשלל סגנונות
והוסיפה ורוד, וצהוב וירוק
ללבן אין כל זכר כשמסתכלים מרחוק.
ואמרו לה, ״זה טוב!״ ואמרה, ״כן? חושבים?״
ואמרו לה בסדר. זה מה שעושים.
ואז היה טוב, לתקופה יחסית
והיה גם קצת שקט. מנגינה עממית.
ופתאום בלי תזכורת שם החלו לריב,
הכתום, הכחול, השחור לא הקשיב
התנפלו והרעישו, והפריעו לכלל
ואמרו שאין בית, והקימו מאהל.
וההוא שם גנב, וההוא שם אנס,
וההיא שאמרה שהיא כן שילמה מס.
וההוא שאמר שלכאן הוא לא חוזר,
וההוא שאמר שהוא מתפטר.
ואז היונה, היא הבינה דבר מה
וחשבה שצבעים זאת טעות איומה
והבינה שאם צובעים יותר מידי אז כבר קשה זה לראות
את מה שהיה פעם, או מה שיכול היה להיות
והבינה שדמוקרטיה צריכה גם גבולות
של נכון לא נכון, של נוצות לבנות.
ושאם צבע אחד כבר יותר משתלט
אז קשה לראות כשעפים באמת
שאם היא תרים את היד, לא בקול מגננה
תהיה שם עדיין נוצה לבנה.
