ארץ המגבלות הבלתי אפשריות

(סכנה! פוסט עצבני לפנייך!)

ארצות הברית מעצבנת אותי. זהו. הנה, אמרתי את זה. מעצבנים אותי אנשים שמחייכים אליי כל הזמן, גם מתי שהם עצבניים. מעצבן אותי לעמוד בתור רק בשביל לשאול שאלה. מעצבן אותי זרם חלש של חשמל בארץ של מוצרי חשמל. מעצבן אותי להביא שקיות לסופר כי על כל שקית שאתה לוקח אתה צריך לשלם כסף. מעצבן אותי לשלם כסף... על כל דבר!

ורק אל תשאלו אותי על הנהיגה פה. ארץ הטמטום. בהתחלה אתה חושב ״אוי זה דווקא נחמד שאפשר לפנות ימינה באדום״ ופה זה בערך נעצר. שמעו קטע: מותר לפנות ימינה באדום, אסור לפנות שמאלה בירוק כי צריך לתת זכות קדימה לישר שממול (שכמובן לישר שממול מתחלף הרמזור לירוק בדיוק מתי שמתחלף שלך, אז יוצא שכל הירוק אתה תקוע עם רגל על הקלאצ׳). מה יוצא? פונים ימינה ושמאלה באדום. עוברים על החוק תמידית, אבל זה בסדר, כי ככה זה פה. קטע מגניב ולא בטיחותי שכזה. אתה עובר באדום בימין, ועובר באדום בשמאל, אבל בפנייה שמאלה זה לא באמת עבירה על החוק כי אתה כבר באמצע הכביש אז עדיף שתפנה ולא תסכן את מי שנכנס לצומת. נשען על עקרון ה״פיקוח נפש״ הדתי שתקף כמעט לכל דבר.

אממה, בואו נדבר שנייה על קופונים. תיבת הדואר שלי עברה התעללות מינית. אני כבר מדמיינת איך זה היה כתוב בכותרות העיתונים (אם היה כזה עיתון אדיר שמסכם את החיים שלי בכל שבוע): ״עדר של קופונים תקף את תיבת הדואר של מיס ליאור ידידיה באותו יום צהריים שטוף שמש בפאתי העיר לוס אנג׳לס. בעודה הולכת לקראת תיבת הדואר שלה, גברת ידידיה הפגינה מעט חשש. כאשר רכנה לפנים, בניסיון להחזיק את שקית הקניות שבידה ותיק הצד, תוך כדי שלשול המפתח לתיבת הדואר, כבר החלה להרגיש התנגדות. קליק ראשון. ציר מוזז לצד. חריקת דלת ישנה. ובום. הכל על הרצפה. המחזה היה מזוויע. תיבת הדואר הקטנה פלטה החוצה בכאב עשרות על אלפים של קופונים והנחות. כולם הועפו על רצפת המסדרון המיותם. זהו היה היום השחור של תיבת הדואר של ליאור...״

אם בעצבים עסקינן, בואו נדבר על משהו חשוב באמת. על מה שאמרו לנו בהכנה של הסוכנות. אז ככה: בהכנה אמרו לנו שאמריקאים שומרים מרחק (פיזי) אחד מהשני יותר ממה שישראלים שומרים. עכשיו, אמרו לנו את זה בקטע שנשמור על מרחב המחייה של האמריקאים וחס וחלילה לא נעביר אותם חוויה מטלטלת וחסרת רגישות בעודנו רוכנים לעברם בליווי המילים ״מה קורה אחי?״. סבבה. מובן. מה שלא אמרו לנו בהכנה של הסוכנות זה את האמת. אמריקאים שומרים מרווח כל כך גדול אחד מהשני מהסיבה הפשוטה שהם פשוט אוהבים לדבר בקול רם. ממש רם. לצרוח. במיוחד סטודנטים. הם לא רק צוחקים בקול, הם לא... צועקים. הם צווחים! זה נורא! הייתם פעם ליד יותר משני אמריקאים סטודנטים וניסתם להשחיל מילה בלי לקחת קל-גרון יום אחרי? בלתי אפשרי. רציני, מבחינה מדעית זה בלתי אפשרי. זה שובר את חוקי הפיזיקה. הייתי בשבת ישראלית שארגנתי, באיזשהו שלב בערב הלכתי לשירותים ושמעתי צפצופים באוזן שמאל. אני נשבעת. הייתה לי חוויה פוסט-טראומתית מכמות הסטודנטים שהייתה בחדר. לכו תספרו למנהלת ההלל שלכם עכשיו שהייתם במצב קטטוני בשירותים בגלל שהסטודנטים שלה פשוט קולניים מידי בשבילכם. כן. לכו תספרו לה, נראה מה היא תצרח.

דבר נוסף ופה אני אסיים. ח נ י ו ת. חשבתם שתל אביב זה בלתי נסבל? חה! זה מה שיש לי להגיד לכם. אם אני אתאר לכם שלט אחד של חניה פה אתם תשבו ותקראו את הפוסט הזה עוד הרבה זמן. דוגמא לאחד סביר: ״החניה אסורה בין השעות 14:00-14:30 בימים א׳-ג׳ ובימי חול וחג. החניה גם אסורה בין השעות 09:00-17:00 בימי המשיח ובימים שהשיער שלכם לא מסתדר אל מול המראה. החניה מותרת בחגים ומועדים לשמחה, בין השעה 12:34 ליום שאחרי, אך אסורה במקרה הזה במידה והאוטו שלכם בצבע אדום, כחול, שחור או לבן. החניה אסורה בתכלס, סתם רצינו לזיין לכם ת׳שכל.״

עד שאתה מוצא חניה, חונה, יושב לקרוא את השלט של האיסורים עם האותיות הטיפשיות באדום וירוק, מסיים לקרוא ומתבלבל, מבקש הארכת זמן - אתה כבר שוכח למה באת למקום בכלל, ופשוט מקווה שאם יבוא פקח אתה תמלמל לו משהו בסגנון ״צא איתי גבר אחי, גם אני מזרחי״.

טוב. תודה היה אחלה. זזתי ליוגה.