בדרך ללוס אנג'לס
טסה בשמיים בארץ ההמבורגרים האינסופיים והחלומות שאפשר להגדיל בדולר (או שזה להיפך?), בעודי עוברת ממדינה למדינה, מנסה למצוא את מקומי בשליחות הזאת.
יושבת לי במטוס אחרי וויכוחים חוזרים ונשנים עם הדיילות לגבי הכנסת הגיטרה במטוס או זריקתה לפח. לבסוף היא נכנסה וזה נענה בפרצופים כעוסים עם חיוך מתוח ו״שבי בבקשה גבירתי״ אמריקאי שכזה, מנומס.
במשך כל אותה הטיסה היה תקוע לי השיר ״במטוס סילון״ של שלמה, עם השורה המיוחדת שלו ״ונזכר פשוט לקראת הנחיתה ההיא למטה, מהרהר שוב בדבריה אם נכון: שאפשר לחיות למעלה כאילו זה למטה, אז למה חגורות הביטחון?״
יש בזה משהו. ולהגיד את האמת, אם היה אפשר לחגור חגורת בטיחות גם למטה, הייתי עושה את זה.
להגיע לארץ אחרת זה שונה, ממש שונה. במיוחד אם זאת ארץ שאתה חושב שאתה מכיר, אבל יודע שבעצם לא. נכון, אנחנו יודעים את השפה - בערך, מכירים את החנויות - בערך, ויודעים שיש ביורוקרטיה מעצבנת - מאוד. אבל בין כל מה שאני חושבת שאני יודעת לבין כל מה שאני באמת יודעת על התרבות האמריקאית, מסתתרים פערים גדולים מאוד שנקראים בשפת היומיום ״פערי תרבות״.
״לא, אני רק לשאול שאלה...״ ; ״מה יש תור לדבר הזה?״ ; ״כמה עלתה לך החולצה?״ ; ״שמור לי את המקום, אני רק הולכת להביא חלב״ ; ״מי נתן לך רישיון?!״ ; ו- ״לא נראה לי שתהיה בעיה להיכנס עם זה, עזוב את מה שכתוב פה״ - הם רק חלק מהמשפטים והשאלות שלא ממש עובדות פה בארה״ב. אין ״רק״ לשאול שאלה, בשביל שאלות יש תור נפרד, לך קח מספר חביבי. וכן. יש תור לכל דבר. יש תור לתור, נשבעת. אין לשאול מישהו כמה זה עלה לו, זה שאלה של ישראלים, אמריקאים מזועזעים מזה. אין רק הולכת להביא חלב, אין צעקות בכביש ועלייה על המדרכה כי יש כתום, וכן, תהיה בעיה להיכנס עם זה אם כתוב שתהיה בעיה להיכנס עם זה. פה אין את ״האח״ שלך מהצבא, הבן דוד של המורה שלך בתיכון, או קרוב המשפחה הרחוק של סבא וסבתא שלך שהשיג לך הנחה דרך ״חבר״. באמת שאין.
אז כן, הייתי שמחה אם הייתה לי איזו ״חגורת ביטחון״ כזאת, שהייתה נותנת לי את האפשרות להיעלם או להריץ לאחור ולתקן בכל פעם שאני עושה כזאת פשלה (אוי, ותאמינו לי שפשלות כאלה יקרו כן יקרו. והרבה).
אבל מה לעשות שבחיים, שלא כמו במטוסים, אין את חגורת הבטיחות הזאת. אין דיילות חייכניות שמכוונות אותי ליציאה הקרובה, או פלייר מצויר עם דמויות מקומיקס שמראה לי מה לעשות במצבי חירום של פער תרבותי שיוצא לי מהפה. אני אאלץ להבין את זה בדרך הקשה, הממש קשה, הדרך של הטעויות.
אז מה ענתה הדיילת החביבה לשלמה ארצי אתם בטח שואלים? או! זה מה שמנחם: היא ענתה שזאת באמת ״שאלה של השקפה, אם חיים יותר נכון, אז לא משנה איפה״. ומה זה ה״יותר נכון״ הזה? לדעתי זה קשור ללימוד הסביבה שלך, בזהירות. אפשר להמשיל את תהליך הלמידה הזה להליכה למרחק די רב עם כוס בה משקה חם ביד, ללא המכסה. אתה הולך בזהירות, נכווה כמה פעמים, אבל אחרי כמה עליות ומורדות אתה איכשהו מצליח להתייצב. ושם הביטחון שלך חוזר אלייך. שם המקום שהחגורות נכנסות.
אבל לבינתיים אני לוקחת איתי בכיס את החגורות שלי מהבית; את החברים שלי - שם, בתוך הסקייפ, את ג׳וי הכלבה המהממת שלי באלבום התמונות וברקע באייפון, את ההורים שלי בכיס הקדמי בתוך הטלפון והטאבלט, את הצמיד שלי מירושלים למזל, את העברית שלי, את הזהות הישראלית שלי. זה מה שנותן לי יציבות ואלו חגורות שאי אפשר לקחת אותן ממני. חגורות שקושרות אותי למציאות.
אז בדרך למדינת השמש, הגלשנים ובגדי הים הקטנטנים, בין שמיים לארץ במטוס האמריקאי המרשים של ״אמריקן איירוויז״, אני מצוידת בסט חגורות ששומר עליי עם הרגליים על הקרקע. ולמרות שאני יודעת שיש ישראל גם בלוס אנג׳לס, ויש אנשים, ואני לא אהיה לבד, אני מודה ומוקירה את החגורות האלה כמו גלגלי העזר באופניים של הילדים. אני יודעת שבאופן פיזי הן לא מהוות גורם מציל מתאונה, אבל זה מה ששומר עליי יציבה. אני מורכבת מכל אותם אנשים וחוויות. מהטיולים בארץ, מהארוחות שישי אצל סבא וסבתא, מהצחוקים בבסיס, מהסיפורים ההזויים בהכנה של הסוכנות, מהשירים, מהעברית, מנירית, ליאור, שני, אורון, ענבר, נועה, גלעד, נטע וג׳וי. זאת אני.
