עיבוד השפה

טוב.

אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי לבלוג, ועכשיו אני מבינה שנמנעתי מזה עקב הפחד הממשי באיבוד השפה. אבל כתיבה זה חשוב - ואם אני אפסיק לכתוב לחלוטין, אני גם לחלוטין אאבד את זה. והפחד הוא אכן ממשי. הוא גשמי, אמיתי, מוחשי. כשאתה לא מוצא מילה אתה תרתי משמע לא מוצא אותה. היא הייתה קיימת איפשהו בנבכי המוח שלך, ועכשיו כשאתה בודק היא איננה. ואין איך לענות על התסכול הזה. אין אף אדם בעולם שיכול להבין מהו הניסוח המדויק והמבריק שהיה לך רק לפני רגע בקצה המוח. רק אתה. אז בהתחלה אתה מנסה, מתאמץ, מאבד פעימה. עוצר, חושב, מכריח את האחרים שסביבך לשתף איתך פעולה. ״באיזה הקשר זה היה?״ הם שואלים, מתאמצים לעזור לך. ״נו... דיברנו על בריטני ספירס.. אבל בעצם השיחה התחילה בגלל הבושם החדש של הוגו בוס...״ נו מה לעזאזל הייתה המילה הזאת? אתה שואל את עצמך. מפציר בשותפיך לפשע המשפט שיתייצבו במקום וישתפו פעולה. ואז אתה כבר אומר לעצמך שזה ״עניין של עקרון״. שהמילה היא כבר לא העניין כאן, שהמילה רק מסמלת תופעה שקורית לך. תופעה שידעת שתקרה לך באיזה שהוא שלב בשליחות, אבל בכל זאת שיכנעת את עצמך שלא אתה ולא התופעה הולכים לדבר על זה עד שהיא הולכת להופיע באופן ממשי. באופן מוחשי. איבוד העברית.

מפחיד אה?

אז זהו, לא ממש. תופעה, ליאור, ליאור, תופעה. נעים מאוד גברת נחמדת. למרות שפחדתי ממך כבר שנתיים לפני שיצאתי לשליחות, ולמרות שקניתי 1,100 ספרים בעברית בכדי להימנע ממך (ש-בואי נודה בזה, לא אני ולא את באמת מתכננות לקרוא) את לא כזאת עצומה ונוראית אחרי הכל. כי בינינו, בשקט בשקט בסוד: המילים לא באמת ״נעלמות״. הנה, אמרתי את זה. הן רק מחליפות מקום באסוציאציות אחרות, בטעם אחר, בריח אחר, בצליל. אבל המילה היא שם, ולא צריך ללחוץ עליה, היא גם תגיע. אז כן, למרות שלא כתבתי לך בלוג יקר כבר יותר משלושה חודשים, אני עדיין לא חושבת שאיבדתי את זה. וההתמודדות שלי היא ההכרה בעובדה שגם אם אני אכתוב 90% ממה ש״ידעתי לכתוב פעם״ זה עדיין יהיה בסדר. וגם אם אני אגיד ״סורי״ ולא ״סליחה״ בתור לסופר, לא יתלו אותי בכיכר העיר. ובואו נגיד (בשקט בשקט כן, שהתופעה לא תשמע) שיומיים בשוק מחנה יהודה בירושלים יחזירו את העברית שלי למצבה התמידי והרגיל.

אני לא מחבבת את התופעה הזאת במיוחד, אבל הייתי רוצה להעניק לה שם אחר מאשר השם המפחיד והנורא ״איבוד העברית״, כמו ״פאוזת עברית״ או ״הפסקת אנגלית קצרה״ או ״מעבר מוחי בין חילופי שפות״. וככל תופעה כמגוון התופעות וההפרעות שיש לנו כיום - ככל שנעניק לה שם ארוך ומסובך יותר, כך נצטרך להתמודד איתה פחות. למשל, במידה ונאמץ את השם ״מעבר מוחי בין חילופי שפות״ נוכל לכנות את התופעה שלנו בשם ממבח״ש. ובכך המעטנו בערכה של התופעה, והפכנו אותה לעוד ראשי תיבות ארוכים שלאף אחד אין לא את הזמן ולא את הכוח לבטא עד הסוף, או להסביר עד הסוף.

וזהו סופך תופעה ארורה. סופך המר מסתיים באירוניה, מילים שאף אחד לא יזכור, לא יסביר, ולא יבחן, מכיוון שהן כלואות בכלוב ראשי התיבות האמריקאי. פרדוקס?

עכשיו, מה אמרנו.... ציפור 3 אותיות מתחיל ב-נ׳?