״הלו? הלו?? מה זה, למה הוא לא עונה?״

אמריקאים לא מבינים למה ישראלים לא עונים להם למיילים. ישראלים לא מבינים למה אף אחד לא עונה לטלפון.

על ישראלים, אמריקאים, והגלקסיה שביניהם.

אמריקה בשבילי, עדיף שתישאר בטלוויזיה.

איפה שהגיבור מוציא את כל זעמו על הרוצחים, איפה שהנשיקה לוהטת, איפה שאמריקה מראה רגשות. אפילו אם הם בכאילו.

וזה לא ביקורת, זה פשוט שבט אחר. זה לא שאני אומרת ״אנחנו טובים יותר״ או ״אנחנו ממש פחות״. אני פשוט אומרת שאנחנו מהירח, והם ממקום קצת יותר רחוק ממאדים.

הבעיה האמיתית מתחילה מתי שאנחנו מתרגלים לראות את מאדים בטלוויזיה. לומדים מאדית בבית הספר. חושבים שאנחנו תושבים של המקום, שלמרות שהוא רחוק ואדום, הוא דומה להרגלי החיים והצריכה שלנו מאוד. פה הטעות. פה נפלנו. אנחנו חייבים להבין שהטלוויזיה משקרת. שהמוזיקה משלה. שאנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על אמריקה בפרט, ועל התרבות האמריקאית בכלל.

שלא תבינו אותי לא נכון, יש דברים דומים, אבל בגדר של דומים במראה החיצוני. אנחנו שני שבטים אחרים שבמקרה יודעים לתקשר. אז איפה הבעיה מתחילה? הבעיה מתחילה אחרי מכשול השפה, בין החודש הראשון לשני, באמצע בתור בסופר, ליד החלב. הבעיה מתחילה מתי שאנחנו חושבים שהרי אנחנו דוברים ״מאדית שוטפת״ מכיתה ב׳, וגדלנו על ״גריז״, אז אנחנו מביני דבר. אז זהו, שלא.

ניסיתם פעם להגיד באמריקאית ״יהיה בסדר״? ניסיתם פעם להסביר בישראלית ש״קקי קורה״?

לצורך ההשוואה, בואו ניקח את ה״יהיה בסדר״ הישראלי, לעומת ה״Yes We Can״ האמריקאי. בואו נתייחס אליהם שנייה כביטויים מבססי תרבות.

״יהיה בסדר״ יוצא מנקודת ההנחה שחצי מהדברים לא באמת צריכים להיות מתוכננים עד היסוד, ושמספיק שיש תוכנית נעלה כללית שכולם מכירים בה, אז: יהיה בסדר.

״Yes We Can״ יוצא מנקודת ההנחה שלא משנה כמה ״קקי קורה״, האדם המשכיל והנאור של דור העכשיו יכול לצאת מהמצב המביש שכרגע הוא נקלע אליו, עקב טעויות של אנשים אחרים מסביבו או טעויות שלו בעצמו, ולהיות ״סופרמן״ של החיים שלו. להציל את המצב. בגלל זה תמיד אנחנו שומעים סיפורי גיבורים ששינו את חייהם, תוכניות מהפך כאלה ואחרות, ומלחמות שארה״ב התערבה (לפעמים שלא בצדק) והצילה את המצב.

ושוב, שלא תבינו אותי לא נכון, ה״יהיה בסדר״, לעומת זאת, לא כזה בסדר אחרי הכל. כי ברגע שאתה יוצא מנקודת ההנחה הזאת, אתה גם תתכנן את הצעדים שלך פחות בקפידה, ותפתח סוג של אלרגיה לבירוקרטיה.

בגלל זה ישראלים יותר אוהבים להתקשר - מגע מידי. ״אני צריך אותך עכשיו״, שתענה לי על השאלות, שתפתור לי את התסבוכת, שתהיה לי לא רק לאוזן קשבת - אלא גם לקשר אנושי מהצד השני. מישהו שיגרום לי להרגיש שיש עוד אחד שאיתי בסירה. למרות שהיא שוקעת.

אמריקאים, לעומת זאת, הם יש להם זמן. שולחים לך אימייל שבועיים וחצי מראש ומודיעים לך שהם רוצים לצאת יחד איתך לאכול ארוחת צהריים. או יותר טוב, מודיעים לך שהם הולכים להרים את השפורפרת ולהתקשר אלייך בעוד כחודשיים. אז תיערך.

עכשיו, אתם בטח חושבים, ״נו מה הבעיה?״ נכון? ״סך הכל אימיילים״. הבעיה היא שהאימיילים מוצפנים ב-מאדית. יותר נכון: באמריקאית. ולא, אמריקאית זאת לא אותה אנגלית שהמורה דליה לימדה בבית הספר. זה גם לא מה שנבחנו עליו ממש לא ממזמן בפסיכומטרי. האימיילים מקודדים בשפת קוד חריפה ומדוקדקת, שבה הניואנסים הקטנים ביותר יכולים לחשוף אותך ולרסק אותך לחתיכות.

לצורך ההמחשה, וכדי שלא נסתבך יותר מידי, הנה דוגמא לאימייל בישראלית:

דפנה שלום,

בהמשך לשיחתנו הנה מצ״ב הקובץ.

בברכה,

ליאור.

והנה דוגמא לאימייל באמריקאית (נסו לאמוד את ההבדלים הדקים):

דפנה היקרה,

אני מקווה שהיום שלך עובר בנעימים, ושאני לא מפריעה את מנוחתך.

שמחתי לדבר איתך בטלפון היום. אני מודה לך מאוד על כך שפינית מזמנך היקר במהלך יום העבודה שלך בכדי לעזור לי בסוגייה אשר מקשה עליי מאוד. בהמשך לשיחתנו על האירוע אשר מתוכנן בעוד כשבועיים, צירפתי טבלה אותה עשיתי ביומיים האחרונים עם הסטודנטים, אשר מפרטת בהרחבה על התוכניות השונות והעלויות הכרוכות בהן.

אשמח אם תעייני בה ותוכלי לחזור אליי בהקדם האפשרי, בכדי שנוכל לפעול ולקדם את האירוע.

תודה רבה והמשך שבוע נעים.

בברכה כנה,

ליאור ידידיה

תפקיד שקר כלשהו, מספר טלפון של משרד שלא עובד משנת 2002.

הבנתם?

אז בפעם הבאה שתדליקו טלוויזיה, חשבו פעמיים מה נשאר שם על הספה, ומה באמת קיים בחיי היומיום של אמריקה.

ובינינו, לא סתם מאדים ממש רחוק מאיתנו, ולא פלא שעדיין לא הצלחנו להבין אם אפשר לקיים עליו סוג של איכות חיים ארוכה ומבססת לאנשי הירח. שלפעמים פשוט מתגעגעים לפיסה קטנה של כנרת, וצעקות בתור לפלאפל.