לכל אחד

לכל אחד

שגר בכל מקום כמעט

יש אחד כזה בשכונה.

שיודע, מקשיב, שאוהב לעזור

שגר שם, ממול לגינה.

והדשא שלו בצבעים מרשימים

ותמיד הוא מקפיד לברך לשלום

ובניו רהוטים, חיננים, מוקפדים

ובנותיו מנומסות כמו חלום.

לכל אחת, בכל העולם כאן כמעט

יש מישהי כזאת בכיתה

שאוהבת, עוזרת, לומדת, מוכשרת

יפה עד חלום, רהוטה.

וכל אחת מספרת,

שהייתה לה כזאת באמת

בצבא, במשרד, בטיול, בשכבה

אחת עם חיוך מסמפט.

אחת שכולם תמיד אוהבים

אחד כזה שיש לו הכל

שמילה רעה אי אפשר להגיד

שתמיד מסתדר, תמיד יוצא בזול.

אז חשבתי לי איזה מצחיק

אם יבוא יום ובו נאסוף

את כל היפים, הטובים, השווים,

ונגיד להם אז: ״מה הסוף?

אי אפשר כך לשבת ואתה כך מושלם

אי אפשר כך גברת לחייך לעולם.

יש פגמים לכל עבר, גם לכם בטח יש

אי אפשר כך אותנו בשלמות לבייש״.

ואז שוב חשבתי, זה לא יהיה בדיוק כך

כי אז פתאום לי יגידו ״תגידי, מי אמר את זה לך?

בלבלו אותך גברת,

זה ההוא ולא היא

זה אני שבכלל כאן יושב וחושב על ההוא והזה השני!״

ואז ההיא אז תאמר:

״על מה את בכלל מדברת?

זאת הזאתי שיש לה הכל,

נדמה כי את ממש מתבלבלת

לא אני היא שאין לה כל עול״

ולכל אחד שם יהיה לספר

על מישהו אחד לפחות

כזה שיש לו הכל, שאוהב לחייך

שיודע תמיד ליהנות.

כזאת שהולך לה הכל בקלילות,

עם הבעל והבית המושלם

כזה שמוצא הוא תמיד עבודות

ועל ההוא שנסע ולא חזר מעולם.

וכולנו נצחק, ונשב, ונשתה, נרכל שם ביחד הכול

על הבעיות שבבית, הסתימה בכיור, על הזה שנכנס עם החול

על האישה הבוגדת, והמנקה שגנבה

ועל כל הילדים של הזאת

על הסיפור עם המגבת, ועל המריבה הגדולה

נשב שם שעות, לפחות.

וכולנו ביחד נבין לתמיד שהדשא ירוק לפעמים

וגם גדלים בו פרחים, ומאות של צמחים

וגם המון המון חרקים.

ואז גם נבין שאם דשא ירוק

ונוצץ ומרשים, לא שחור

אז אולי שם בבית יש שלט אכזר שלא מרשה לאף אחד לעבור.