המכתב האחרון [שבוע לפני טיסה]

איזה פחד. אני לא חושבת שאפשר לתאר את העניין הזה של לעזוב ארץ אחת ולעבור לארץ אחרת במילים אחרות חוץ מצמד המילים "איזה פחד". ונכון, זה לא שאני עוזבת לארץ שכוחת אל בתנאי עולם שלישי מנוכר ולא אינטרנטי. לא. אני עוזבת לארצות הברית – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ארץ החלומות. ארץ הסיליקון. וזה לא גם שאני הולכת לעבוד כצלמת תמונות לנשיונאל גיאוגרפיק בתוכנית מסע בין עולמות ולתקשר עם שבט אפריקאי לא נודע שהולך להיכחד. אני הולכת לשליחות. לא עניין של מה בכך. אבל בכל זאת, זה מפחיד, זה מאתגר, זה מוזר, זה הזוי. והנה המחשבות כבר לא מאחרות להגיע: "מה אם אני אגיע לשם ואני לא אבין למה עשיתי את זה לעצמי? כולם שם מדברים אנגלית, יש להם תרבות ארצות הבריתית ששונה לחלוטין מתרבות ה"חפיף" וה"יהיה בסדר" שלי. סביר להניח שאף אחד לא יבין לא את הבדיחות שלי, לא את הציניות שלי ולא על מה אני מדברת ברובו של הזמן. מה חשבתי לעצמי? "שליחות" עלק. למי בדיוק אני אשנה את הדעה? במקרה הטוב יגידו לעצמם "זאתי ליאור, מוזרה."

אתה מתחיל ללכת ממקום למקום בהצהרות של "המקום האחרון". הנה. זאת המקלחת האחרונה שאני לוקחת בבית. הנה, זוהי כוס הקפה האחרונה לפני שעולמי נחרב. מתחילות להיות לך פאוזות לא רציונאליות בכל מקום שאתה הולך אליו בשבוע האחרון. הלכתי אתמול למכולת והמוכר אמר לי "שבת שלום". כמעט בכיתי. לא בצחוק.

זאת הפעם האחרונה שאני הולכת פה לסופר. זאת הפעם האחרונה שאני מורידה את ג'וי הכלבה של דודה שלי. זאת הפעם האחרונה שאני נושמת פה בארץ. זאת הפעם האחרונה...

אתה מתחיל לדמות מצבים שעשויים להיות בהתנהלות שוטפת במשרד ארה"בי שממוקם בארץ הדמיון בתוך המוח שלך. אתה מתחיל לדבר לעצמך באנגלית במקלחת. אתה פותח את המגירה במטבח ומשתהה. אתה אומר לאמא לילה טוב עם חצי חיוך מהול בפחד. אתה לא אתה.

מלא מחשבות שמתרוצצות לכל מקום ואין להן רגע דל. ובין כל אלו: "צריך להוציא רישיון בינלאומי, צריך ללכת לביטוח לאומי, צריך להוציא את השן בינה, מה אם תהיה לי בעיה עם זה ואני אצטרך אנטיביוטיקה? טוב שנזכרתי באמת עם השן בינה הזאת! צריך לסיים את שני הסמינריונים, צריך לקרוא את התיק חפיפה, צריך לענות במייל למנהלת שלי בארה"ב כי אי אפשר לענות לה אחרי יותר מ-48 שעות (אחרת זה עלבון בארה"ב, נחשב כיריקה בפנים או משהו), צריך להיפגש עם סטודנט אמריקאי שהחליט להגיע לארץ ולהיתקע לי בין כל הסידורים, צריך לקנות להם מתנות, צריך להחליף מיתרים בגיטרה, צריך לקחת שיעורי נהיגה על הילוכים כי מסתבר שזה הרכב שיהיה לי. חולרות. צריך להתקשר לOrange, צריך לארוז את כל החיים שלי בארגזים. מה אני אקח? מה אני אשאיר? למה עשיתי לעצמי את זה? מה עשיתי רע בגלגול הקודם שזה מתנקם בי עכשיו ככה? למה הייתי צריכה את כל זה? בא לי ללכת לישון.

בכלל, יש משהו במילה הזאת, "האחרון", שהופכת את הדברים להרבה יותר טראומתיים. אחרון אצלי מתקשר לצ'אנס אחרון. כאן ועכשיו במובנים של: זה וזהו. אין סיכוי להתחרט, אין דרך חזרה. Game Over. ואני יודעת, שבוע לפני טיסה מעלה את סף החרדה לדרגות שיא. ואם אני אקרא את מה שאני כותבת עכשיו עוד חודש חודשיים אני (בתקווה) גם אצחק ואבין שלא הייתי ריאלית. אבל כרגע לא. כרגע אני בהחלט בשלב האחרון. ברגע האחרון. בפרידה.

גם איך נפרדים מכל כך הרבה אנשים? יש משהו שאומרים בסיטואציות כאלה? תודה שהייתם בחיים שלי ב-25 השנים האחרונות. אני זזתי לשנה או שנתיים אז נתראה. נתראה? להתראות?! מה אומרים לעזאזל? מהו אורכו של החיבוק האחרון? מהי הנשיקה האחרונה? אני שונאת את זה.

מעבר לכל הנושאים הגדולים שמטרידים את מוחי ללא הרף, נכנסות גם בשקט המחשבות הקטנות. שאמנם, נראות קטנות ולא מזיקות לראשונה, אבל הן אלה ששוברות אותך בסופו של דבר. "מעניין אם יש להם את אותו סוג שמפו שבו אני משתמשת. אחרי שנים של ניסויים ובדיקות הגעתי לסוג השמפו האידיאלי שלא עושה לי את השיער שומני מידי אבל גם לא מייבש לי אותו לחלוטין. מה אני אעשה בלי השמפו שלי? למה הם לא יכולים למכור את השמפו הזה?! לא יהיה לי זמן להתעסק עם זה שם!" או: "שמעתי שבארה"ב יש כיריים חשמליות ולא כיריים על גז. איזה מוזר אה?.... אני הולכת לבשל שם הרבה, ואני לא ממש יודעת או רגילה לכיריים חשמליות... מה אני אעשה עם כיריים חשמליות?! למה הם לא יכולים להשתמש בכיריים על גז?! מה נסגר איתם?! אני שונאת אותם!!" או: "מעניין אם יש להם את העטים שאני אוהבת. אם אין להם גם את זה אני מתפטרת וחוזרת הביתה."