כוחן של הפסקות החשמל

אתמול בלילה היה לי זמן לסידורים. אמנם דחיתי את הכל עד השעה 22:00, אבל כן, סוף סוף חשבתי שזה זמן נכון להוציא את כל הבוידעם ולהתחיל לסדר את ״מגירת היצירתיות״ שלי בחדר. אני לתומי חשבתי שהכל הולך כשורה, ושכל הדברים מוצאים את מקומם בשלווה בתוך כל ארון ומדף. כאילו שם נועדו להיות מלכתחילה ואני (וגם הם) בעצם לא ידענו את זה, אבל זה הרגיש לנו נכון כשזה קרה. והנה היא באה. כרעם ביום בהיר (או כסופת חול בלילה שרבי ליתר דיוק), הפסקת החשמל.

להגיד את האמת, לא צפיתי את זה קורה. מכל הדברים שקרו לי באותו היום לא נראה כאילו זה מה שצפוי לסיים אותו. הרי תסכימו איתי שיש דבר כזה ״ימים של הפסקות חשמל״. אני מעדיפה לקרוא להם בשם ״ימי המרפי״, שהכל גם ככה מתחרבש והפסקת החשמל פשוט מגיעה כשבת המלכה של אותו יום סיוטי שגם ככה מרגיש כשבוע ארוך ומייגע. והיא זאת שבעצם נותנת לו את כבודו ואת הסיום המריר ובכך מכתירה אותו אכן ליום זיפת כהלכה.

אבל לא. זה לא היה יום מרפי שכזה. האמת שהיה לי יום די סביר ונחמד ובגדר הסקאלה הוא נכנס בהחלט לתוך משבצת ימי הלייט הסבירים והרגילים.

אז מה קרה הפסקת חשמל? לא ברור.

זה קרה שבדיוק כשהנחתי את השקית האחרונה של הבדים שקניתי בנחלת בנימין בתוך המגירה (כשעוד האמנתי בכל ליבי שיום אחד אקנה מכונת תפירה ואתפור דברים מגניבים ואמכור אותם איפשהו ויהיה לי אתר ואהפוך להיות היפסטרית ואחזור לשנות השבעים).

״מה קרה?״, קול אימי בקע מעליית הגג. ״הפסקת חשמל״ אבא מכריז בלית ברירה. מילמולים שונים ומשונים ואז: ״ליאור??״. אני כאן! אמרתי. ואז כנוהל הפסקות החשמל בביתי, מילאתי את תפקידי כהלכה והלכתי לבדוק אם המעלית לא עובדת ואם גם האור בחדר המדרגות נכבה. כן, הוא נכבה.

חושך. שקט. רק השעון. ואז זה הכה בי. אני דווקא אוהבת הפסקות חשמל.

יש בזה סוג של קסם כזה. מן שקט כפוי שלא נותן שום דבר אחר חוץ ממנוח. חייבים להיות בשקט. כמו פעם שכשהמורה רצתה שלא ידברו בכיתה אז היא כיבתה את האור, וזה היה ממש משונה כי מה הקשר את מכבה את האור עכשיו? מה זה מה שיגרום לנו לשתוק? ופתאום שרר באמת שקט.

אין אור, ונהיה שקט. כמה תזוזות קטנות של מישהו שמנסה בכוח להילחם בתופעה של הפסקת החשמל, ושוב שקט. עצמתי רגע עיניים, ואז פקחתי אותן בשנית. הכל נראה אותו הדבר - שחור עם נגיעות של אפור חיוור. גיליתי שלא משנה כמה אתה מנסה להילחם בזה ולהדליק דברים שיאירו בבית, זה לא עוזר לך. האור קטן מידי ונכנע לשתיקה הרועמת של החשכה. אז נשפתי וכיביתי את הנר שקיבלתי מתנה מאחותי בכיתה ז׳ (כשעוד היה רומנטי להדליק נרות כשהבחור מגיע לחדר, והיה גם פופים ואולטרה בצבעים ומנורות לבה וכאלה, לממש מגניבים שמבינינו).

ושוב נהיה חושך. ועם החושך בא השקט ועם השקט בא החושך. לפעמים זה כיף שאין חשמל. אתה לא חייב לאף אחד שום דבר יותר. העידן הזה של האינטרנט הוא כל כך תובעני. אנחנו חיים מסביב לשעון. זמינים כל יום כל היום, וגם כשאנחנו סתם משוטטים באתרים השונים, אנחנו כל הזמן בתעסוקה. אתר אחד מוביל לאתר אחר, אפליקציה אחת לעוד חמש, ״הנה עוד מוצרים שעשויים לעניין אותך״, ״הנה אנשים שאתה עשוי להכיר״. אגב אנשים שאני ״עשויה״ להכיר, זה נתפס אצלי בדיוק כמו המאכלים האלה שרשום אליהם מידע לאלרגנים על מוצרים שהם ״עשויים״ להכיל - אם אתה לא בטוח מה יש בפנים, אל תקנה (ביחס שווה ל: אם אתה לא בטוח אם אתה מכיר או לא, אל תוסיף). התחושה של האינטרנט והשיטוט שם מזכירה לי במידה רבה את התחושה של צפייה ממושכת בטלוויזיה, הגעה למטבח בדרך קסומה שנמחקה מהזיכרון, ופתיחה חוזרת ונשנית של המקרר בחיפוש אחר משהו לא ידוע ששכחתם כבר ממזמן. אני קוראת לזה ״מצב אוטומט״. קרה לי כבר הרבה פעמים שאני מוצאת את עצמי מחפשת משהו באינטרנט, למשל: המלצות לסרטים שווים, ומסיימת עם 13 חלונות פתוחים שנעים בין תחומי העניין יצירה, לימודים, פנאי, חברים, ו-10 דרכים שונות לקשור שרוכים בצורה הטובה ביותר - כאשר שכחתי לחלוטין למה התיישבתי ליד המחשב מלכתחילה.

ועכשיו זה לא היה. וטוב שלא היה. נוצחת אינטרנט אכזר, הפסקת החשמל הביסה אותך והיא תביס אותך גם שוב ברגע שרק יתחשק לה. ואתה לא תדע מתי זה יקרה לך, מתי היא תתגנב מאחור ובגיץ אחד קטן תמחק את סיכוייך להתקיים.

היא זאת ששומרת עליי שפויה בכל עולם הכאוס המבוקר הזה. לא משנה מה אעשה וכמה אבלע בתוך עולם הדיגיטל, אני יודעת שהיא תמיד קיימת בכדי לחבר אותי לקרקע. לא משנה כמה אתה עסוק בתוך כל העניינים שלך, הפסקת החשמל תמיד כאן בשביל להזכיר לך לנשום, לעצום עיניים, לפקוח אותן בשנית, ולחייך.