קללת תל אביב: (או: מסעותיה של ליאור בעיר הגדולה)

אם אתה שואלים אותי, אני בהחלט חושבת שמתנוססת מעל ראשי קללה של מזל מחורבן בכל מה שקשור לתל אביב. אם זה שאני וידיד שלי בכיתה יא׳ רצינו ללכת ליהנות בים ובמשך שעתיים וחצי לא מצאנו חניה ולבסוף חזרנו הביתה, או שירד עליי ועל חברתי הטובה גשם זלעפות בדרך לאוטובוס שהשמיד לי לחלוטין את הטלפון סמסונג דור 3 החדש, שנחשב מאוד מתקדם באותה התקופה. אני אפילו לא מדברת על הפעם בה הלכתי לתומי צמוד לשוק הכרמל ומישהי עם אופניים העיפה אותי בסחרור לגלקסיה השנייה, או את הפעם בה חניתי בחניה של כחול לבן ושילמתי כמו אזרחית ישרה וטובה, ואז דפקו לי דו״ח של "חניה לתושבי ת"א בלבד". :/

אתמול עבר עליי יום, שבהחלט ראוי להכתרה כאחד הימים הגרועים שעברו עליי בתל אביב.

הכל התחיל מביקור של חברה מארצות הברית שהגיעה לישראל. היא אמרה לי שהיא נמצאת במלון בתל אביב עם המשפחה שלה ושהיא עוזבת בערב בטיסה חזרה הביתה. מהרמיזה הדקה הסקתי שכדאי שאבוא לראות אותה היום, או שחלון ההזדמנויות המטורף הזה ייסגר עליי כהרף עין. הנחתי לעצמי שבסדר. לא נורא. אכנס תל אביב, אולי אספיק לאכול איתה איזו ארוחת צהריים חביבה, נדבר על הא ואולי קצת על דא ואסיים עם הסיוט התל אביבי הזה מהר ככל האפשר. כמו שעווה. קבענו שאסע לדיזינגוף סנטר, אחנה שם את האוטו ואפגוש אותה בהליכה לשוק הכרמל, איפשהו באמצע הדרך. בעודי נוסעת בפקקים לא ברורים עם מסלולי "ישר" בהם פונים שמאלה, ימינה ושמאלה, היא מתקשרת אליי ב-viber ומדווחת לי שהיא ואח שלה היו רעבים אחרי הסיור שלהם בשוק, אז הם ישבו לאכול בהמבורגרייה וכעת הם לוקחים מונית בחזרה למלון. כנראה מונח ה"קבענו" של הישראלים ושל האמריקאים שונה במקצת. שאלתי אותה אם היא רוצה שאסע למלון שלה במקום, היא ענתה בחיוב, וכששאלתי אותה לגבי הכתובת היא אמרה: "רחוב הירקון 50" במבטא אמריקאי כבד. אני זוכרת בפירוש שהיא אמרה 50 כי כששאלתי אותה 15 או 50? (באנגלית הרי הכל נשמע אותו הדבר) היא ציינה בפני: "חמש, אפס!". עצרתי באמצע הדרך כמובן במהלך כל השיחה (כיוון ולא ידעתי לאן פניי מועדות) וניסיתי לפרסס במשך כשעתיים. אין פרסות בתל אביב. כנראה שמי שתכנן את העיר הזאת כל כך האמין ב"יהודי החדש" שהוא לא חשב על איזושהי אופציה בה היהודי הזה יטעה בדרך או יתחרט איפשהו באמצע בין ארלוזורוב לעוד גיבור תרבות. מפה לשם, מאיש צועק אחד למשנהו הגעתי לחניון של בחור ש"עשה לי מחיר" בתחילתו של רחוב הירקון. אמרתי נחנה, גם ככה אני לא אמצא חניה קרובה יותר. אז נלך 50 בניינים ברגל לא ביג דיל, אני רק רוצה לגמור עם זה. שילמתי חניה והתחלתי בצעידה לעבר היעד. החיוך הספיק להימחק לי מהפנים כבר בבלוק השני של רחוב הירקון, בין מספר 52 למספר 68.

״הלו? הארלי? היי, איפה שוב אמרת שהמלון שלך נמצא..? אני פשוט הולכת על רחוב הירקון...״

״אה את כבר פה? רגע קחי את בן דוד שלי, הוא ישראלי, הוא בטח ידע״

״אה.. אוקיי.. הלו??״

״שלום״

״אה, כן.. איפה בדיוק המלון הזה שוב?״

״הירקון פינת נורדאו״

״אוקיי.. זה לא אומר לי הרבה.. איזה מספר?״

״250״

באותו רגע השחירו עיניי.

התחלתי לגמגם לו משהו על זה שהארלי אמרה לי 50 לא 250. בין המשפט הראשון לתחילתו של השני הוא הריץ בדיחה על כך שכנראה נפלה טעות בדרך והבליג חיוך כזה סמוי מאחורי קו הטלפון. מיהרתי לנתק ולא לפרוק את עצביי על קרוב המשפחה של חברה שלי, שלא מכיר אותי כלל ולא שותף לקללה הרובצת עליי.

טוב. כאן כבר התחלתי להתעצבן. ואז, כן בדיוק אז, התחיל הגשם. ולא סתם גשם, אחרי הכל אני מול הים – סופה מטורפת עם רוח מלאה בחול, הכוללת גשם שמכוון לעיניים ואנשים דקים שמתעופפים באוויר ברחובות צרים ללא מוצא. מצאתי את עצמי במצב שלא קורה הרבה בישראל. התחלתי ללכת לכיוון של המלון שלה, כי הייתי כבר רחוקה מהאוטו במונחים של גשם זלעפות. המטרייה כמובן ונשברה, אך לא לפני שהיא הספיקה להעיף לי כמה מכות טובות ורטובות בראש. כעונש על זה שהעזתי לחשוב לעצמי בכלל שראוי לפתוח אותה במזג אוויר שכזה. המגפיים האיטלקיות החדשות שלי זיכרונן לברכה נהרסו כליל ועדיין הייתי רעבה. מצאתי את עצמי מדברת אל עצמי בראש כמו במסעות שהייתי עושה בטירונות בצבא. ״רק עוד 50 בניינים ואני שם״. ״להתרכז בנשימה״. ״לא באמת קר לי״. ״אין דבר שאמבטיה טובה לא תוכל לפתור״. למרות שזה היה כל כך צפוי שיקרה, משום מה דווקא באותו הרגע לא צפיתי את זה בכלל: לא מכונית, אלא מיניבוס הגיע והשליך עליי כמות מים עצומה שכמובן הצליחה להיכנס לתוך המגפיים שלי. מאז רק קללות. זה מה שזכור לי בערך. החלטתי לשבת ולבכות בתוך חניון אסטרטגי של מלון "דן" איפה שהוא באמצע הדרך, דבר שהיה נראה לי הכי הגיוני לעשות, במקום לשתף את כל הרחוב בשושלת המשפחתית של תפקיד אימהות הנהגים שהשפריצו עליי בדרך. בעודי מתייפחת בחניון התת-קרקעי של המלון, טלפנתי לחברתי ודיווחתי לה על כך שאני לא מתכוונת להופיע. אחרי הכל, במונחים של חברות ישראלית זאת כבר צריכה להיות התנצלות בכתב שכוללת שני כרטיסים לסינמה סיטי VIP או ארוחת בוקר זוגית עליה לפחות. למען האמת, אני לא יודעת מי יותר מטומטמת, היא שהתבלבלה בכתובת של המלון בו היא שוהה כבר שבועיים, או אני שלקחתי מילה של תיירת.

בכל מקרה, הקללה נותרה בעיניה, פועמת, מפעפעת וחזקה מתמיד. ניצחת תל אביב. ניצחת.