אני ו"עבודות"

יש אנשים שקל להם לקחת נייר ועט ולהתחיל לכתוב. לכתוב "בזרימה" לכתוב ב"קלילות" לכתוב בתחושה כאילו הזמן עומד מלכת. אני לא כזאת, אני אפילו רחוקה מלהיות כזאת. כשאני יודעת שמוטלת עליי המשימה לכתוב משהו, בין אם זה חיבור או מאמר או אפילו טענה פשוטה ככל שתהיה – אני נכנסת לשיתוק. אני דוחה את הכל עד לרגע האחרון, ואני אשתדל בכל כוחי לעשות כל דבר אחר חוץ ממלאכת הכתיבה עצמה. בחיי שזה אפילו לא מתוכנן או מחושב אצלי בראש, אבל אני פתאום מוצאת את עצמי חושבת על אלף ואחת דברים, חשובים יותר או פחות שיש לי לעשות, לא החודש, בחיי הכללים. "אני ממש רוצה ללמוד ספרדית" זאת דוגמא לאחת ממיליארד המחשבות שינדדו לי בראש, יטרידו, יגששו ויציקו לי ללא הרף בחשיבותיי על מלאכת הכתיבה המקורית שלי: הלוא הם "שיעורי הבית". גם השמות האלה: "עבודה", "משימה", "סמינריון", "שיעורי-בית" – הכל חלק ממאגר מילים נכבד שנכנס אצלי לקטגוריה של ספרים ושיממון. ארץ שלמה, אפורה ומאיימת שמתעוררת לחיים בנדבך מאוד מסוים אצלי בנבכי המוח כאשר אחת מן המילים הללו מופיעות אצלי בראש. וזה לא בכוונה, וזאת לא תבוסתנות, אני דווקא כותבת מאוד יפה במצבי לחץ, כשיש לי בערך שעתיים להגיש עבודה מסוימת. למעשה, אלו הם הזמנים הטובים ביותר שלי, הבהירים והצלולים ביותר. נו, עוד אתחיל לחשוב שהמוח של מזוכיסט או משהו. תבינו, בשבילי כתיבה היא לא משהו טריוויאלי. מילים הן לא סתם אסופה של אותיות מחוברות המעניקות משמעויות שונות בכל תרבות או בכל טון דיבור כזה או אחר. כשאני כותבת אני סובלת, אני מתייסרת, אני מדממת. אני רבה עם עצמי הלוך ושוב על האותיות החסרות, על המילים שלעולם לא נכתבו ולא זכו לצאת לאור באותו החיבור. "לשם כך" או "בשביל"? "להוריד" או "להסיר"? כך אני נאבקת, שואלת, בוחנת, מנתחת את המילים ואת האותיות. עוברת שוב ושוב על הרצף שלהן, על הצורה שבה הן מסודרות על הדף, על איך שהן נשמעות כשהן בוקעות מפי כאשר אני מקריאה אותן ללא הרף כמו תקליט שבור – עד אשר הן מגיעות לאותה המנגינה המיוחלת. לאותו הצליל שבו הן היו אמורות להישמע, לאותו הניגון שלא היה ידוע לי אפילו לפני רגעים אחדים, ועכשיו הוא הסתדר. ישב במקומו. כשהן מגיעות למצב בו הן "מרגישות לי נכון". נקודה לא במקום מכאיבה לי. פסיק לעיתים זה אפילו בגדר עלבון. בגלל הסיבה הזאת קשה לי להתחיל "עבודות" (ועוד יותר קשה לי העובדה שהחיבורים המרשימים האלה זוכים להורדה האיומה הזאת בדרגה מרגע הכרזת שמם כ"עבודות" ותו לא). קשה לי להבין אנשים ש"מקיאים" מילים, שרושמים את "כל מה שהם יודעים", שלא מבינים מה הבעיה ושמתחילים להסביר לי כמה קלה הייתה השאלה. השאלה זאת בכלל לא השאלה כאן. עכשיו ברשותכם, יש לי סמינריון על הראש...